סיפור הקמת המרכז |
|
מאתר "הורים בקשר" אנו מביאים את כתבתה של טל קירשנבוים (מרץ 2011) "החלטנו לקחת בני נוער מהצופים ומבני עקיבא, ולתת להם להיות חונכים לשעות אחר הצהריים של הילדים. אני כעובדת סוציאלית הסכמתי לעבוד בהתנדבות, להנחות את בני הנוער, להסביר על הילדים, ולעשות את ההתאמה בין הילדים לחונכים." היא מספרת. מפרויקט קטן של 26 בני נוער שחנכו 20 ילדים עם צרכים מיוחדים, הפרויקט המשיך לגדול ולהתפתח והפך למבוקש בישוב. יותר בני נוער רצו להתנדב, ויותר ילדים מיוחדים הגיעו למרכז: "פתאום משפחות שהחביאו את הילדים המיוחדים שלהם, ולא היו בקשר עם מחלקת הרווחה, שמעו על המקום והצטרפו". מספרת האס. ממצב של קורבנות למצב של נתינה תוך זמן קצר, גדל הפרויקט והפך להיות מרכז פנאי תוסס לכל ילדי הישוב. עם איחוד הרשויות צור יגאל וכוכב יאיר, הוקם מבנה לפרויקט, שפועל במסגרת החברה למתנ"סים. במבט לאחור, נזכרת האס בלא מעט מהמורות בדרך: "הקמת המרכז לא קרה בין לילה, וההקמה היתה מלווה בלא מעט דאגות. ההקמה דרשה ממני המון אנרגיות, והיו תקופות מאוד לחוצות ודאגות סביב תקציב לפרויקט. היו לי הרבה לילות ללא שינה, אבל גם המון פירגון לאורך כל הדרך. בין אם זה ראש המועצה שהלך איתנו יד ביד והוא מעורב במקום, ובין אם אלה ההורים והתושבים. כל זה נתן לי המון כוח." המרכז, שריכז סביבו את פעילות הפנאי ביישוב, יצר שינוי בחיי המשפחות המיוחדות באזור, והוביל לשינוי בתפיסת העולם של ההורים: "אם בתחילה היו הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהיו חזק מאוד במקום של קורבנות וחולשה, עם התקדמות הפרויקט ההורים עברו תהליך של העצמה. הם ראו שיש מקום שמקבל ומחבק אותם, וזה הוציא מהם את רוח הנתינה" מספרת האס: "היה מעבר מתחושות של `הכל מגיע לי`, למצב שההורים הרגישו שהם מוכנים ורוצים לתת, ומוקירים את מה שנותנים להם". מלבד מרכז פנאי לילדים ולנוער של הישוב, הפך מרכז ח"צ וקשר גם לבית חם ומקום מפגש חברתי עבור ההורים, בו הם נפגשים ומחליפים חוויות הנוגעות להורות המיוחדת. בנוסף, במרכז מתקיים אחת לחודש מועדון הורים בו הם שומעים הרצאות ועוברים סדנאות כגון סדנת בישול ועוד. לדברי האס, תופעה מדהימה שקרתה בעקבות הקמת המרכז הוא מעבר של משפחות מיוחדות לישוב בגלל הפעילות המיוחדת: "ההורים מאושרים משום שזה יותר ממועדונית רגילה. נוצרו פה חברויות בין הילדים שלכל אחד יש מוגבלות אחרת. זו מסגרת שבלעדיה המשפחות לעולם לא היו נפגשות". לדבריה, המרכז מספק לילדים קבוצת שווים: "הילד פוגש ילדים אחרים שגם קשה להם, והוא לא כל הזמן צריך להיות בתחרות של להוכיח שהוא כמו כולם, הוא יכול להיות הוא עצמו". שינוי בתפיסת הקהילה את השונה והמיוחד האס מספרת, כי הישובים והקהילה עברו שינוי משמעותי בעקבות הקמת המרכז: "מבחינת הנוער המתנדב, כשהסברתי להם בתחילת הדרך על הנכויות השונות, הם לא ידעו דבר על הנושא, והיום הנוער מודע ועירני, מוכן ורוצה להתנדב. זה הגיע למצב שיש לי יותר מתנדבים מילדים מיוחדים" היא מספרת בגאווה. אך השינוי לא חל רק על בני הנוער, אלא על הקהילה כולה: "אני פוגשת הורים שמודים לי על המקום הזה ואומרים שהילד שלהם עבר שינוי בעקבות ההתנדבות. הוא קיבל פרופרציות בחיים ולמד לקבל את השונה. הנוער הוא שעושה את השינוי". המרכז הוא חלק אינטגרלי מהפעילות ביישוב, בין אם בחגיגות הפורים או בצעדת ט"ו בשבט שבה מתנדבים מהישוב מסיעים את הילדים המיוחדים בג`יפים על מנת שיוכלו לקחת חלק בצעדה: "אני תמיד אומרת לחונכים בתחילת השנה שאני לא רוצה שיהיה מצב בישוב שילד או מבוגר שהוא שונה יילך ברחוב, ואנשים יפחדו ממנו ויעברו לצד השני של הרחוב. אני רוצה שיעברו לידו ויגידו לו שלום, יכירו את שמו, וכך אכן קורה". בעקבות ההיענות הגדולה של בני הנוער, נפתחה ההתנדבות במרכז לכולם, ולא רק לנוער מבני עקיבא או מהצופים, ושהחונכים מגיעים ממגוון הקשת החברתית בישוב. הצלחת המרכז יצרה מצב אותו מכנה האס "שילוב הפוך": "הגענו למצב שהורים לילדים רגילים בישוב רוצים שהילדים שלהם ישתלבו בחוגי המרכז, ולכן פתחנו את החוגים השנה לכל מי שרוצה. הבאנו את הילדים הרגילים להשתלב בבית של הילדים המיוחדים". כאשר מיכל האס מספרת על הפרויקט, אפשר לראות בעיניה את האהבה והמחויבות שלה למרכז, והיא מעבירה את התחושה שמדובר בלא פחות מילד נוסף שלה: "המקום הוא בית שני שלי. כאשר אני באה לפה אחר הצהרים, אני פשוט נשאבת למקום. נורא נעים וכיף לי פה. אני בעצם נמצאת פה על שני כובעים, גם כמנהלת המקום וגם כאמא לילד עם צרכים מיוחדים". הכל בידיים שלנו אין ספק שמדובר בפרויקט של אישה אחת, אך כששואלים את מיכל האס על סוד ההצלחה היא מצטנעת: "הצלחת המרכז טמונה בהתמדה וברצון של ההורים בישוב לקדם את ילדיהם. המקום הוא לא פרטי שלי, זה בייבי של כל הקהילה. כל מה שיש פה היום, לא קם מתוכנית ארצית שכתובה אי שם למעלה, אלא זה צמח מהשטח, מהאנשים, מההורים. אם היית שואלת אותי לפני 10 שנים אם פינטזתי שיקום מקום כזה, אז התשובה שלי תהיה לא, זה נבנה בשטח לאט לאט." כששאלתי אותה מה לימדה אותה החוויה של הקמת המרכז והניהול שלו היא אומרת בחיוך: "הכל בידיים שלנו. אין דבר שהוא לא בר ביצוע. אם רוצים ליצור שינוי הכל אפשרי". |
||